אוצר
ניב גפני
בתערוכה ״סהרורית״ מבקשות פאתן אבו־עלי ואן דייץ׳ להביט בעולם מתוך מצב תודעתי של התעוררות עדינה מתוך חשכה. העבודות מתפקדות כגופי אור קטנים בתוך מציאות רוויית כאב, חושפות את היופי הסמוי בין סדקי היומיום.
אצל פאתן, טקס ה״עטווה״ הופך לתנועה של פיוס ומגע, שבו מכונה רובוטית נעה בין עקבות קפה ורישומים מתפוגגים; ואצל אן, רגעים אסתטיים נולדים מחדש דרך עיניה של אן ושל בינה מלאכותית, מבקשים לאחות את הקשר בין אנושי לטכנולוגי, בין עייפות ליכולת לחלום. יחד הן מציעות מבט סהרורי, רך אך מדויק, שבו היופי הוא לא בריחה מן הכאב – אלא הדרך לרפא אותו.
התערוכה נפתחת בגלריית המפעל במקביל לתערוכה שעת שהייה (קולקטיב אמני.ות בית ספר). שתי התערוכות נעות על אותו ציר דק שבין עייפות ותקווה, בין שחיקה יומיומית לבין רגעים של חסד ופיוס. בשתיהן נפרש מרחב שבו מציאות עכורה, פצועה ומאיימת מתמזגת עם תשוקה לחיים, ללמידה וליופי. דימויי הסירה והחלום, הגוף והמכונה, המורה והרקדנית – כולם מהדהדים את המאמץ האנושי לשמור על תנועה גם כשהמים סוערים או כשהתודעה מעורפלת.
זהו מרחב של הִתְהַוּוּת מתמדת, שבו האמנות אינה נכנעת למציאות, אלא משמשת כמנגנון של הישרדות, תיקון והתבוננות מחודשת.
