אוצר
דורון גליה־קינד
קולקטיב אמני.ות בית ספר מציג מרחב טעון, מתנודד, אך מלא בכוח חיים. מתוך שברי יומיום של מורים, תלמידים ומחנכים, נרקמת מפת מסע רגשית־חברתית שמחפשת קרקע יציבה בתוך ים מתהפך. העבודות בתערוכה נוגעות בשפה, בגוף ובתנועה כמרחבים של חקירה ועמידה אל מול השחיקה והסערה. זהו מרחב שמאזין למערכת החינוך לא כארגון אלא כגוף חי, מתאמץ ונושם. התערוכה משמשת קריאת אזהרה אך גם שיר עידוד: ניסיון נוגע ללב להחזיק את הסירה צפה, וליצור מתוך הגלים עצמם, מתוך השחיקה מקום של תקווה וחיבור.
התערוכה נפתחת בגלריית המפעל במקביל לתערוכה סהרורית (אן דייץ׳ ופאתן אבו עלי). שתי התערוכות נעות על אותו ציר דק שבין עייפות ותקווה, בין שחיקה יומיומית לבין רגעים של חסד ופיוס. בשתיהן נפרש מרחב שבו מציאות עכורה, פצועה ומאיימת מתמזגת עם תשוקה לחיים, ללמידה וליופי. דימויי הסירה והחלום, הגוף והמכונה, המורה והרקדנית – כולם מהדהדים את המאמץ האנושי לשמור על תנועה גם כשהמים סוערים או כשהתודעה מעורפלת.
זהו מרחב של הִתְהַוּוּת מתמדת, שבו האמנות אינה נכנעת למציאות, אלא משמשת כמנגנון של הישרדות, תיקון והתבוננות מחודשת.
