גוף הזמן

מיכאל שילה הוא אמן, מהנדס ופרופסור למדיה אינטראקטיבית באוניברסיטת ניו יורק באבו דאבי. במהלך שהות האמן שלו במפעל במסגרת תכנית "אין סיטו", הוא יוצר מפעל ידני קטן: הוא אוסף חפצים מחלידים או שבורים, כאלה שחדלו מלתפקד, ואותם הוא חולם מחדש. מפרק, מתקן, מוסיף תנועת מנועים, ובונה מהם אובייקטים פיסוליים שהולכים ומתהווים על ציר הזמן. המערך המצטבר נדמה כאבריה המכניים של מכונה חיה, גוף עבודות שנע בכמה מרחבים ומעלה שאלות על יופי וכיעור, פסולת ושימושיות, חי ודומם, גס ועדין, אדם ומכונה, ישן וחדש.

התערוכה מתפקדת כהזמנה להיכנס אל תוך גוף המכונה, לראות ולחוש איך אבריה פועלים, נעים ומשתנים, מנהלים שיחות ומנגנים מקצבים.  ההתבוננות בתנועת המכונות, בחומר הפיזי ממנו הם עשויות שחלקו מוכר וחלקו מוזר, ממחישות את הזמן החולף, מתרגמות את הזמן כרעיון, לגוף חומרי וממשי הנע במעגלים חוזרים כמו בשעון אנלוגי. המנגנונים אינם מצביעים או מודדים זמן רלוונטי  אך נדמה כי הם מהדהדים את קצבו של הדופק הפועם בגוף הצופה.

במהלך אלכימי שיש בו תקוה והומור, הוא מציע בריאה של יש – מיש שנשכח. אפשרות להתבוננות מתפעלת, יוזמת ויצירתית על מציאות שבורה שמתוכה מתאפשר גילוי של התחדשות והיקסמות.