אסכולת ירושלים

במשך אלפי שנים ירושלים הציתה את דמיונם של יוצרים ואמנים מתרבויות שונות. חלקם עלו אליה לרגל ואחרים חלמו על נופייה במכחול. אך לעומת ההיסטוריה של העיר שמושכת המונים, תרבותה העכשווית לא זוכה להכרה הראויה. ספרי תולדות האמנות מייחדים לירושלים העכשווית תשומת לב מעטה, כך שבלב העיר שנחשבת למרכז העולם, סצנה תרבותית פורחת בשוליים.

בשנות החמישים מורי בצלאל לימדו בעיקר עיצוב פונקציונאלי. במקביל, מספר אמנים, חלקם תלמידי בצלאל, מרדו בגישה זו ויצרו "אמנות לשם האמנות". הם התמקמו בבתים נטושים בשטח ההפקר שבין ישראל לירדן וללא יומרה או כוונה מוקדמת, החלו לפתח את המאפיינים שעתידים לייחד את האמנות הירושלמית: אמנות שדוגלת בשיתופי פעולה, שפועלת במרחב הציבורי ובחללים תלויי מקום, שכוללת לראשונה בישראל, אלמנטים מושגיים וטוטאליים, ומשלבת בין יצירה פלסטית לתחום המיצג. לאחר מלחמת ששת הימים התגבש זרם שהמשיך את פעולותיהם ונולדו קבוצות כ'משקוף', 'לוויתן' ו'זיק'. רב התרבותיות והמתיחות המאפיינות את העיר איפשרו לאמנים ממגזרים שונים לקחת חלק בסצנה המקומית ויצרו זירה בה נפוץ שיח מחאתי, חברתי ופוליטי.

המחקר וההכנות לתערוכה שטח הפקר נמשכו תקופה ארוכה, הרבה לפני המלחמה הנוכחית. אולי כי התגובה הישירה ובזמן אמת למצבים טעונים אפיינה מאז ומתמיד את היצירה הירושלמית, נראה כי הזמן הטעון בו אנו חיים חושף כאב טרי גם ביצירות ההיסטוריות. ההיבט הכמעט נבואי שעולה מרבות מהן מגלה שוב את האמנות בירושלים כמשקפת מיקרוקוסמוס של המרחב בו אנו חיים.

לצד המבט המתעדכן מאירועי ההווה, מתווספת לתערוכה שכבה עכשווית חיה ומצטברת של התערבויות שיוצרים במקביל לתצוגת התערוכה אמני קולקטיב תפוז (ליווי אוצרותי: אביטל וכסלר).

התערוכה מבקשת להציע קריאה מחודשת ולהתבונן לעומק בזירת האמנות האלטרנטיבית שפורחת בעיר מאז שנות השישים ועד לימינו. זירה שהפכה לאחרונה לרלוונטית במיוחד. בירושלים נוסדה אמנות שהיא מקומית במובן העמוק של המילה. כזו שמחוברת מצד אחד לירושלים ההיסטורית, הנחלמת והאידיאלית, ומצד שני פועלת ב"עיר של מטה", ביחס להתרחשויות הפוליטיות, הדתיות והחברתיות העכשוויות.