נדוניה

לכאורה זהו בית כלולות ובו חפצי חיים שימושיים: ארון ויטרינה המציג פמוטים, שטיח, כלים, שעון, מיטה, שמלת כלה, חופה, חלון הצופה לגן פלאי, ושאריות שעווה שנותרו מטקס גירוש פחדים. ילדה בשמלה לבנה מציירת כתם שחור על קיר. בהשתהות בחלל נדמה אט אט כי זהו חלום רפאים בשחור לבן. וכי כלה נעלמה חומקת ועוברת ברווח שבין החדרים ובין מחוגי הזמן. האם זהו החלום שלה?

התערוכה נוצרה בחלל הגלריה במסגרת תכנית השהות ״אין סיטו״ ובהקשבה לסיפורו של בית סראפים בו שוכן ״המפעל״ שבמהלך הקמתו ביקרה בו הגברת קלייר לורנצו וסיפרה על החיים בבית ועל ימיה ככלה צעירה שהתגוררה בו בשנות הארבעים.

יעל סרלין בונה את הבית מחדש ומרהטת אותו בהדפסות זירוקס גדולות שעליהן מופיעים צילומים היסטוריים של רהיטים, חפצים ופריטי טקסטיל מקהילות יהודיות שונות. חומרי הארכיון שבהם היא משתמשת, תועדו על ידי משלחות אתנוגרפיות לפני מלחמות העולם או נאספו אחריהן, בתערוכה הם הופכים למיצב פואטי העשוי זכרונות מפורקים שנטווים ביד, נתפרים, נגזרים ומודבקים כמו שכבת לבוש חדשה־ישנה לקירות הבית, כמו נדוניה.

הדימויים מתפרקים, מתחברים וזוכים לחיים חדשים, מפית החלות הופכת לשמיכת טלאים, צלחת האירוסין הופכת לשעון, וארון הויטרינה משתכפל כהשתקפות במים ודיו. זוהי גרסה, כמעט סוראליסטית, של בית זוכר הנע בין מוזיאון אתנוגרפי הפתוח לקהל ועוסק בטקסים, מנהגים וזכרון, לבין חדרה הפרטי והאינטימי של כלה נעדרת, כזה שיש להיכנס אליו ברגישות.

המיצב הצילומי־אדריכלי העשוי נייר חסר משקל, חבלים והקרנות, משמש כמצע עליו נלחשות מחשבות על־זמניות הקושרות בין הכלה לבין השכינה, ייצוגה הנשי הסמבולי של האלוהות. בהווה של קושי, כאב ודאגה מבקשת האמנית להסב את תשומת הלב השבור לקול המייתה המתגעגעת, החסרה והמייחלת של הנשיות והמציאות בכללה, וכמו באגדה, לקשור בחלון צמה ארוכה שתהפוך לתפילה או לחבל הצלה.