ARTBNB

ARTBNB

שהות אמנים במרחב הציבורי כמודל לפעולה תרבותית

"ARTBNB" הושק בשנת 2017 כתכנית שהות אמנים בינלאומית בירושלים. התכנית גובשה מלכתחילה כהצעה לפורמט פעולה פתוח – שניתן להתאמה במגוון הקשרים, מקומות וזמנים. את התכנית אצרו נעה ארד יאירי ויובל יאירי, ובשנה השנייה היא הורחבה לפורמט רב-מוקדי בשיתוף מוסדות נוספים בעיר.

ARTBNB ורדיוס 100 – פורמט פעולה ודימוי אוצרותי

ARTBNB שימשה כמסגרת הפעולה: תכנית שהות אמנים בה התארחו אמנים במפעל, חיו ויצרו במקום, וחקרו את סביבתו הקרובה. הם יצרו עבודות חדשות כהתערבויות אמנותיות במרחב הציבורי, והציגו אותן במסגרת שבועיים של תכנית ציבורית שכללה סיורים, מפגשים ופעולות פתוחות לקהל.

"רדיוס 100 מטר" היה הדימוי האוצרותי שהנחה את התהליך כולו. הרעיון – מעגל ברדיוס 100 מטר שסביב המפעל – שימש ככלי להתבוננות ממוקדת בסביבה העירונית הקרובה. זה היה גם מסגרת פעולה מוחשית וגם עדשה רעיונית – הזמנה לאמנים להתייחס למרחב הזה כקנבס חי.

שני הרכיבים יחד – הפורמט של השהות והדימוי של הרדיוס – יצרו מבנה חדש של פעולה אמנותית. במרכזו עמדה הזמנה לשהות בתוך מקום, ולהגיב מתוכו החוצה – להפוך הקשבה והתבוננות לפעולה אמנותית בעלת נוכחות והשפעה מיידית במרחב העירוני.

המקום הוא הקנבס

המהלך המשיך את ההיגיון המכונן של המפעל עצמו: לא מקום שמציג אמנות, אלא מקום שנוצר על ידה. כבר מתחילת דרכו, המבנה שימש כאתר התערבות – ובמהלך השנים הפך לתערוכה חיה ורב-שכבתית. אמנים שהוזמנו להשתתף בתכניות שונות הוסיפו למרחב התערבויות תלויות-מקום שנותרו בו, והצטברו לשפה חומרית וזהותית שלמה.

כך הפך המפעל כולו ליצירה מתמשכת, רוויית שכבות – פרי עבודתם של מאות אמנים, רעיונות, ומחוות נוכחות. הוא משקף לא רק את מה שנוצר בתוכו, אלא גם את ההיסטוריה הארוכה שקדמה לכניסת האמנים. זו המשמעות העמוקה של אמנות כיוצרת מקום.

העבודה ברחוב, לעומת זאת, יצרה מגע ישיר עם החיים העירוניים – עם שכנים, עם שאלות של שליטה ונראות, ולעיתים גם עם חיכוך מול מערכות של רשות ופיקוח. הפעולה האמנותית לא הייתה מנותקת – היא עוררה, חיברה, זעזעה או התנגשה.

אחת השכבות שנותרו עד היום בחלל הפיזי היא תצלום האוויר של רדיוס 100. הוא נוצר ככלי תכנון לעבודת האמנים, אך כיום תלוי קבוע על קיר המפעל – גם כעבודת אמנות, גם כסימן אוצרותי, ובעיקר כתזכורת לקריאה המקורית: להתבונן החוצה, לפעול בזהירות ובאחריות. הדימוי הזה הפך לחלק מהשפה החזותית של המפעל – ולהזמנה מתמשכת לכיוונים חדשים.

אמנים שונים הגיבו לקריאה הזו באופנים מגוונים.
בעבודתה 3600 Changes, יזמה יאסמין שייטל פעולה של מיפוי תחושתי. במשך חמישה ימים, עמדה ב-36 נקודות לאורך היקף המעגל, ובכל אחת מהן תיעדה והקריאה את 100 השינויים התחושתיים הראשונים שזיהתה. ההקלטות היו זמינות למאזינים דרך קודי QR שהוצבו בשטח, והטקסטים נאספו לספר שהוצג במפעל. המעגל הפך לשדה גיאוגרפי, גופני, וחווייתי.

בתגובה אחרת, יצרה נעה ארד יאירי מיצב פיסולי במרחב. בעבודתה שמלה מבטון, הונחו ברחבי הרדיוס דמויות מוקטנות מבטון וקטעי צבר – מוסתרים לאורך גדרות, קירות וסדקים. הצבר רומז לגדרות ההיסטוריות שסימנו טריטוריות בארץ, ומשמש כאן כסימן גבול אמנותי – טעון, שקט, ומורכב. לא כסימון טריטוריאלי סגור, אלא כמרחב סדוק ופתוח למחלוקת.

העבודות – ועמן רבות נוספות – לא ביקשו לתבוע את המרחב בכוח, אלא להפעיל אותו בעדינות: דרך נוכחות, תשומת לב, ואכפתיות. כוחה של הפעולה לא טמון רק באובייקט – אלא בשאלות שהיא מותירה אחריה. לעיר, למוסד, ולאלה שצעדו – ועדיין צועדים – סביב המעגל.

לשרטט מחדש את גבולות ההשפעה

התכנית הייתה גם ניסוי בשאלה רחבה יותר: מהם גבולות ההשפעה של מוסד תרבות מקומי?
האם הוא נשאר תחום בתוך קירותיו? או שמא הוא יכול – גם בעדינות, גם באופן מוגבל – להשפיע על סביבתו? ליצור אדוות? לשנות תודעה? לייצר קשרים?

מה שבעבר נחשב שאלה אסתטית, הופך כאן לשאלה פוליטית. כל פעולה אמנותית במרחב הציבורי נוגעת במי שחי בו. היא יוצרת שיח, לעיתים התנגדות. היא משנה לא רק את מה שרואים – אלא את מי שרואים, ומי מרשה לעצמו להיראות.

מתוך הגישה הזו גובש גם מודל פרקטי. רדיוס 100 – הדימוי והמסגרת המושגית שנוצרו בפרויקט – הפכו לא רק לפעולה חיה, אלא לארגז כלים מתודולוגי: מבנה גמיש לרזידנסי, למוסדות, ולקולקטיבים הרוצים להיפתח החוצה. המודל מציע לוגיקת פעולה ניתנת להעברה – כזו שנשענת על הקשבה תלוית-מקום (ואולי נכון יותר: תלוית-עיר), על פעולה מצומצמת בהיקפה אך מדויקת במיקומה, ועל נוכחות רבת-שכבות.

בשנים שחלפו מאז, הפך המהלך הזה לבסיס לתכנית לימודים בבצלאל – הנושאת את אותו השם. זהו עדות חיה לדרך שבה מחווה פיוטית יכולה להפוך לפרויקט עירוני, ולהתפתח הלאה למסגרת חינוכית ומחקרית. מה שהתחיל כמעגל מצויר במרכז העיר הפך לשדה של התבוננות, ניסוי ולמידה.

תזכורת לכך שאמנות יכולה להיות כלי להתבוננות, תרגול של אכפתיות, וצורת פעולה.
לא כדי לקבוע עובדות – אלא כדי לפתוח את האפשרות שדברים ייראו אחרת.
ולדמיין את העיר כמרחב שאנו שותפים ביצירתו.